אסף רומאנו

פוסט ראשון - אין שום חשיבות, ערך , משמעות או אפילו קיום למה, כשהוא לעצמו

*
אין שום חשיבות, ערך, משמעות או אפילו קיום למה,
כשהוא לעצמו,
רק בשילוב שבין האיך למה נוצקת משמעות
לכן בתהליכים של ציור מתקיימים חיים

*
כמעט שום דבר אינו נדמה לי כחשוב, לאחר שאני עושה אותו

*
לעבוד, לצייר, להיות בסטודיו
אחרת זה נורא

*
נדמה שאמני המיין סטרים אחת דינם – להיות לגבבה
טינופת יומרנית, ריקה ומהדסת אחר האופנתי
אנשי הפחד, אנשי הלא כלום, אנשי הכיבודים ההדדיים,
אנשי הזמן הקצר, אנשי המרחקים הקצרים והמאמצים המדודים, אנשי המנגנון,
לא לטעות בהם
נוכחותם בחיי יוצרת אך הסח דעת,
רעש לבן

*
זה לא אני שעובר בימים של העולם
זה העולם שעובר בימים שלי

*
יש אמת שאני יודע:
יש סיכוי, אני
יכול לקחת את זה רחוק

*
אין משהו בנמצא שהוא נטול הקשר
ואין הקשר בודד
סוג של רשת בלי התחלה ללא סוף המתקיימת בכל המרחב
מכאן עולות כמובן שאלת החופש ושאלת האחריות

אני דוחה את המושג מקרי
דבר אינו מקרי

(שום קשר לדת, שכן אין תובנה זו עוסקת בפענוח של ישות מכוונת כל, אלא
בהבנת ההתייחסות למציאות)

*
חוויה גדולה מידי מייצרת העדר,
אין יכולת לראות, אין אחיזה

עולה השאלה: האם חוויות גדולות מידי
סובבות אותנו ואין אנו חשים בהן כלל



בודאי

*
יש לי סלידה מאמנות חובקת כל
המתיימרת לחוויה גורפת,
פשיזם המרוקן רוח מהאדם

*
לסמן זה לא מספיק, אני חייב לגרום לו להיות

*
איני מוכן להבין בני אדם ככוח קניה, ככוח עבודה, כפוטנציאל הצבעה, כעדר,
כסטטיסטים, כהמון נטול פנים, כחומרי גלם, כנשלטים על ידי מנגנוני הפעלה,
אנשים כאנשים
זו הדרך המאפשרת לי להגיע לרחוק

*
תוך כדי ציור זזתי לאחור, מעדתי והתיישבתי על התנור הבוער,
קיבלתי כוויה בתחת, מצד שמאל למעלה,
מוצא חן בעיני,
הציור חתם עלי