בועות ובבואות
2009
פרופ' חיים מאור
חשיפה ראשונה לעבודותיו של אסף רומאנו, המוצגות בתערוכה בועות ובבואות, יוצרת רושם כי לפנינו עבודות של שני ציירים. האחד מצייר ציורים פיגורטיביים, ריאליסטיים, ובהם בבואותיהם של בני אדם או בעלי חיים במצבים שונים. האחר מצייר ציורים מופשטים, בהם מופיעים עיגולים שטוחים (דיסקיות), או עיגולים נפחיים (כדורים), מרחפים/צפים במרחב של משיכות צבע דינאמיות. רומאנו מכנה את העיגולים הללו "בועות".
היכרות נוספת עם האמן, התוודעות להשקפתו ולגוף-עבודותיו מסייעת להבין את הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין שני הסגנונות, השונים לכאורה. מתוך דימויי הבועות והבבואות מהדהדת שאלה משותפת: מהי מהותו, משמעותו ותקפותו של הציור כיום? את הרהוריו בשאלה זו, כמו גם בשאלות נוספות הנוגעות לחייו ולסגנונות יצירתו, העלה רומאנו על הכתב ב-בדידים, ספר-אמן בכתובים בהפקה עצמית, המתבסס על יומן שכתב בין סתיו 2004 לחורף 2007:[1]
התמונה היא פניו של שטח שהופקע מהמציאות/ טריטוריה עצמאית שטבעה הפנימי מחייב אותה להדגיש ולהנכיח את עצמאותה/ יחד עם זאת יש לזכור שתמונה היא רק תמונה/ שמהדהדת את צורת פעולת מוחנו אנו/ שאם לא כן, בלתי אפשרי היה לשחק [...] לראות תמונה גדולה בפרטים זעירים/ לראות פרטים זעירים בתמונה גדולה [...] הכול מהדהד/ בבואה של הפנים/ מוקרנת על העולם/ וחוזר חלילה/ הדהודו של הדהוד.
באמירותיו אלה ובאמירות אחרות של רומאנו, על אודות עבודותיו, ניתן להבחין בקיומה של מחשבה המדמה את הפעילות הציורית לתנועתה של עדשת "זום" המתקרבת אל אובייקט כלשהו או מתרחקת ממנו: "זום אין", "זום אאוט", מן המאקרו אל המיקרו ולהפך.
כאשר ראיתי לראשונה את עבודותיו נזכרתי בעבודותיו של הצייר הגרמני גרהארד ריכטר (Richter), המשתמש בפרקטיקה דומה של יצירה בסגנונות שונים בה בעת. בגוף עבודותיו המרשים של ריכטר ניתן למצוא ציורים בסגנון מופשט, גיאומטרי-מינימליסטי ומופשט אקספרסיבי, ציורים היפר-ריאליסטיים וציורים מושגיים. ריכטר אכן היה מקור השראה, מורה דרך ו"מראה מקום" בעבור אסף רומאנו, בעת שגיבש את התפיסה לפיה לאמנות טובה אין סגנון אחד ואחיד:
סגנון משול לעור מת ויבש/ רבים מתאמצים ושואפים שלא לעזבו/ כמו היה עוגן יציבות האני שלהם/ הוא הופך לאידיאולוגיה מרה, בלתי מוגדרת ורבת יומרות,/ כשהחזקות שבשאיפות נקשרות בו/ לאורך זמן הוא הופך למשקולת מאזקת, בלתי מובחנת לכאורה/ המאפשרת הזדקפות מול רוחות השינויים/ (כמה חבל)/ כשבעצם הוא מעולם לא היה קיים// אמנות טובה היא נעדרת סגנון.
האם ציוריו המופשטים והריאליסטיים של האמן הם בבואות לעולמו הפנימי-חיצוני? רומאנו משיב על כך בציטוט חופשי מדבריו של גרהארד ריכטר: "לא יכול להיות ציור שאינו מתאר משהו. הציורים המופשטים שלי הם תיאור של משהו שעדיין איננו מזהים ומכירים אותו".
בעבור רומאנו הציור הוא אפשרות חלופית לעולם:
"הציור הוא אפשרות, פתח, לעולם שיש בו אפשרויות שאין בעולם המציאות. על הציר הזה נעים הציורים. עולם פנימי ועולם חיצוני. אנשים עם עיניים סגורות. משהו קורה להם בפנים, בעולמם הפנימי, ואתה – הצופה – ער לכך שאינך נחשף לפנים, הפֶנים תמיד חסום."
הפעילות הציורית של רומאנו נעה בין התבוננות מהורהרת מתמשכת, פילוסופית, זֵנִית ומדיטטיבית במהותה, לבין פעולה איטית, מדויקת ומוקפדת, של פועל-אמנות המחלץ "ציור איטי בעולם מוכה אינפלציה של דימויים [...] לעבוד כמו פועל/ ניסוח אחר, מועדף/להיות פועל".
על דיוקן האמן כפילוסוף ו/או כפועל כתבתי בעבר בהקשר לשתי תערוכות שהוצגו במקביל בתל אביב בשנת 1994, תערוכותיהם של מרסל דושאן (Duchamp) ושל אביגדור אריכא. ברשימה ההיא טענתי כי עולמם האמנותי של שני האמנים קוטבי לכאורה.
"הניגודים בין השניים חיצוניים ומלאכותיים, והתפיסות שונות למראית עין בלבד. […] אריכא הוא צייר-רשם ריאליסט [...] ציורו הוא חושי-חושני [...] מה שאתה רואה הוא מה שאתה רואה. [...] דושאן, לעומתו – יאמרו לך – הוא אמן מושגי ואינטלקטואלי במהותו. [...] האמן הוא רעיונאי מתוחכם ושנון, המטיל את לחשיו וכישופיו על [החפץ המצוי] הקיים, והופכם במטה קסם אינטלקטואלי ל'יצירת אמנות'. אם אריכא פוקח את עיניו, מפעיל את ידיו וזקוק לקשר עין-מוח-יד מיומן, הרי דושאן מעדיף לעצום את עיניו, להפעיל את מוחו בקשירת תחבולות, מהלכים ואסטרטגיות [...] וזקוק לאינטואיציה ולהארה."
בהמשך הרשימה טענתי:
"דושאן הוא מתבונן ומציצן כפייתי במציאות, בעל מבט חד ובוחן מעין כמותו. לא ניתן למצוא/להמציא לחפץ סתמי רוח חדשה, אם לא מתבוננים בו בקפדנות [...] המבט הוא הא'-ב' של דושאן. זהו מבט שנון ומשונן. [...] גם אביגדור אריכא איננו רק צידו האחד של המטבע. הוא איננו רק טכנאי או בעל מלאכה מיומן [שציוריו] 'מראים את המציאות'. לא, ציוריו אינם המציאות. [...] יש תהליך ארוך ומסובך של הפעלת תאים אפורים, ולא רק הפעלת אצבעות מיומנות. הקו על הנייר הוא קו מושגי, והדיוקן המצויר אינו ניתן לליטוף של ממש, כשם שהמקטרת של רנה מגריט אינה מעלה עשן, אלא צבע. [...] דושאן הוא אריכא בתחפושת של פילוסוף, כשם שאריכא הוא דושאן בתחפושת של פועל."
בציוריו של רומאנו מוצאים את המודעות והמיומנות הכפולה של הפועל והפילוסוף:
אני רוצה להישיר מבט לחיים בעיניים/ אני מישיר מבט לחיים בעיניים/ זה לא קל כשקיימת מודעות שלעיניים אין חיים ולחיים אין עיניים [...] התמונה לעולם/ היא לא תהיה/ אתה// ואתה/ לא תהייה/ בתוכה// גם אם היא/ מתקיימת בתוכך [...] כמו פרח/ לאט, לאט// בסוף תישאר/ רק תמונתה של/ התודעה [...] כל עוד תתקיים שפה יהיה סיפור/ כל עוד תתקיים ראיה תיווצר תמונה/ (ולא הפוך).
מצד אחד, רומאנו מודע לכך שציוריו הם שכבת צבע, קרום המונח על בד ("מכלום לכלום/ ובאמצע קרום"). מצד שני, הוא מצפין בתוכם תכנים מנטאליים, הדהודים של זיכרונות ילדות או של חוויות אישיות (פציעה קשה בתאונת דרכים בדצמבר 2003). הציור הוא קרום רגיש, רקמה חיה, מצע לקליטת הכאב או בלימתו "PAINTPAIN")). כך, ציור מופשט הוא בבואה של מציאות פנימית ("בועה כתומה/ מחזיקה את העולם"). ציור ריאליסטי מציב מולנו בועה המתפקדת כמראה קמורה, כאספקלריה שנפתחת אל עולם חלופי, למציאות וירטואלית. הציורים המופשטים והציורים הריאליסטיים כאחד הם מִקסמי-שווא אשר, בדרכם, מנסים לברוא עולם, להפוך את "הקרום" של הציור ל"ישות": ראייה כתעתוע/ דימוי כעריצות [...] לסמן זה לא מספיק, אני חייב לגרום לו להיות.
כאשר אני מתבונן בציוריו של רומאנו אני מהרהר בבועות ובבבואות.
מהי בועה? בהגדרתה, הבועה היא צורה מושלמת, כדורית אוויר או גז המתקיימת בתוך תווך של גז, נוזל או חומר מותך שהפך למוצק. כאשר אנחנו מתבוננים בבועות המקפצות בכוס הסודה, או משחקים בבועות סבון, אנחנו חווים את ההווה המתכלה, את היופי השברירי ואת השתקפות דמותנו בכדור הבדולח המטפורי: כדורית האוויר, העשויה קרום דק של נוזל סבוני הממולא אוויר והמסוגל לרחף, מבטאת/מתגלית כדבר שאין בו ממש, כ-עורבא פרח. כמו הפרפר, גם היא מייצגת בעבורנו את השבריריוּת, הרגעיוּת והפגיעוּת של החיים. "הבל הבלים הכול הבל" אמר קהלת והאמנות (הנוצרית) תרגמה את זה ל"ואניטאס": האדם חי בתוך בועה, במציאות מנותקת, מודחקת, שקרית, ומתכחש ל"יום הדין", ליום מותו. "ממנטו מורי" רומזים לו בלחש ציורי-המוסר, המתארים טבע-דומם/מת או הציורים התמימים לכאורה, המתארים בועה בקצה מקל נשיפה בפיו של נער. "מדוע ילדים נהנים מהפרחת בועות?", שואל רומאנו ומשיב: "בועה היא משהו שנברא לרגע. מצב של הוויה. אין יכולת תכנון. הילד אינו שקוע לא בעבר ולא בעתיד. זהו ניצחון הרגע: הנשיפה של הילד יוצאת מגופו, קורמת עור וגידים ויוצרת אובייקט מושלם ורגעי. מעין מופע מושלם המחבר בין פנים לחוץ."
אבל, גם ברגעי השלווה והעונג הבנאליים של החיים עלולות תחושת הפגיעות ואוזלת היד להתגלות בשעה שאינך מוכן להם. האדם, כמו הבועה, יתנפץ ולרגע אחד חזק ומשמעותי הוא יחווה את החיים במלוא אונם.
בדצמבר 2003, בשעה שנהג בפיתולי הדרך היורדת מביתו בהר חלוץ שבגליל, איבד רומאנו את השליטה על רכבו בשל כתם שמן על הכביש והתנגש במשאית. היה זה רגע בלתי נשכח, שנצרב בזיכרונו כסרט בהילוך איטי, כנפילה-ריחוף והתנפצות. רגע מכונן זה חידד את מודעותו לחיים ולמוות ועקבותיו צרובים בציוריו.
באמצעות העיגולים/הכדורים/הבועות המצוירים בציוריו מנסח רומאנו אמירה חזותית מרתקת על אודות שִגרה-סדר, איפוק והגיון – ועל אודות ניגודה הכאוטי; מיקרו ומאקרו קוסמוס; שטיחות ועומק בציור; הצורה הבודדת והצורה החוזרת על עצמה; הצורה השואפת להתכנס אל תוך תבנית ומסגרת, או הצורה השוברת את מוסכמות הסדר/החיים ומתנפצת לרסיסים.
מתוך רכב/ תחושת חוסר היכולת לחמוק מתאונה/ אדישותם של ההרים [...] לאות צמיגה, סמיכה ומתוכה כמו בסרט איטי, אני זז קדימה [...] רסיסים במעבר שבין מוצק לבין זיכרון// תולדות הרסיסים [...] למרות שאיני מאמין אני כותב/ הייתכן שמתתי וכול זה הנו חלום?/ איך שהוא זה התחדד// אין – שום – דבר – מפחיד – במוות [...] כשחווים מציאות בעוצמה,/חוויה שאינה שכיחה כלל ועיקר/ כשחשים אחד עם היש/ התחושה היא (אין לי מילה לזה)// הנתק כל כך מובנה – אי שייכות/ גרוש מגן העדן [...] ככול שאני חושב על זה/ הכול נשמט, לא בר אחיזה/ והרבה יותר מעניין.
את בִּתִי הקטנה אני מצייר,/ אותה שנולדה באוטו בלילה שחור וקר,/ אותה, שחשבתי שאני מאבד שם בשולי הכביש,/ אותה, שמגיל שבועיים ועד גיל שלושה וחצי חודשים, לא הייתי בחייה,/ פצוע, כואב, בית חולים,/ את פגיעותה אני מצייר/ את זהר עורה, את רכותה,/ את אהבתי,/ אושר קטן מכונס בעצמו, לא מודעת להיותה מרכז לתשומת לב,/ חשופה, לא בטוחה,/ את היותי הורה, את ערכיי, את חרדותיי/ אני מצייר.
עתליה, 2005, הוא ציור ריאליסטי של בתו של האמן, ישנה על גבי סדין כחלחל, מכונסת בתוך עצמה, גבה אל הצופים. גופה של הילדה כמו צף-מרחף-נופל במרחב/חלל הציורי. הציור כמדיום בולם את הנפילה או את הריחוף. האמן משאיר את הילדה באוויר. בדומה לשורות המופלאות בשירה של ויסלבה שימבורסקה (Szymborska), תצלום מ-11 בספטמבר, המגיב לתצלום נפילתם של אנשים ממרומי מגדלי התאומים ב-11.9.2001:
"זנקו מן הקומות הבוערות מטה - / אחד, שניים עוד אחדים/ מלמעלה, מלמטה. // התצלום עצר אותם בחיים/ וכעת נוצר אותם/ מעל לאדמה בדרך לאדמה.// כל אחד עודו שלמות/ עם פנים משלו/ ודם חבוי היטב./ [...] רק שני דברים אני יכולה לעשות למענם - / לתאר את המעוף הזה/ ולא להוסיף משפט אחרון."
מקור כל ציוריו הריאליסטיים של רומאנו בתצלומים שמצא בעיתונים, בתצלומי בזק שצילם בהזדמנויות שונות או בתצלומים מבוימים בקפידה, שנועדו לשמש אותו כאמצעי להתבוננות מהורהרת, תוך כדי הפיכתם לציורים. לכאורה, כל ציור מספר סיפור יחיד. למעשה, בכולם נמצא אותו סוד, אותה חידה לא מפוענחת: עולם מכונס בתוך עצמו, בין שלווה להתרסקות, בין איזון ובין האיום להפרתו (מופראיזון/ איזונמופר).
בנוסף, בבחינה מדוקדקת מתברר כי לכל אחד מהציורים יש רובד נוסף, מוצפן, הקשור בחוויית ילדות (טראומטית?) שלעתים הסתתרה גם מעיניו של האמן עצמו והתגלתה לו בדיעבד, לאחר שצוירה.
למה משהו מצטייר? דימויים מתגבשים אצלי זמן רב עד שהם צפים לתודעה ומשם לבד הציור. אחרי שהם מונצחים בבד הציור מופיע לו הרהור ממושך אודות מקורם ומשמעותם.
זיכרון ילדות חסר צבע מתחילת לימודיי בבית הספר היסודי: באזור השירותים, על אדמה אפורה, אני רואה שני ילדים גדולים משחקים בגולות עגולות. הכל אפור חוץ מהגולות. צבען כתום עז. אני עומד ממוגנט, מתבונן בצורה הכדורית של הגולות ובצבע הכתום העז והנוצץ שלהן. האם זהו המקור המוקדם לבועות?
זיכרון ילדות נוסף: אני בן עשר או אחת עשרה. נשארתי לבד בבית סבי בחיפה. ישבתי וציירתי ראשי ציפורים דורסות. כאשר משפחתי שבה לבית, אמי שאלה אותי: "מי צייר את הציורים?" השבתי לה: "אני". "לא יכול להיות", היא ענתה לי בלי משים והלכה. הציור ילד ודג זהב באקווריום, 2009, מבוסס על תצלום מבוים. תוך כדי ציור הסיטואציה המצוירת נזכרתי בסיפור עם אמי. אני חושב שהציור עוסק באופן כלשהו במעשה הציור עצמו ואולי גם באכזבה שלי מאי-ההכרה בי כאמן. ציורים של דגי זהב באקווריום כדורי שצייר אנרי מאטיס ואגדת "הדייג ודג הזהב" נמצאים אף הם בתודעה הציורית. בניתוח חלומות מובנת הופעתו של דג ככשרון, כמתנה חמקמקה או כמזל.
הרובד המוצפן של הציור, שמתחוור לאמן בדיעבד, קיים גם בציור העיט, 2008. תצלום העיט הדורס התפרסם בכתב העת נשיונל ג'יאוגרפיק והיה שמור אצל האמן מגיל 15. הוא תרגם אותו לציור גדול, והוסיף על צווארו של העיט ציור של שרשרת אינדיאנית. השרשרת הזו מתקשרת אצלו לתמונה מסרט שזכור לו מילדותו: ילדים אינדיאנים מתנכלים לילד אחד. הם קושרים אותו למוטות עץ בצורת כנפי ציפור ומשליכים אותו מצוק גבוה. הילד נופל לתהום ולפתע הופך לעיט. הוא עובר לעולם אחר...
רק לאחר שהציור הוצג בציבור הוברר לרומאנו כי מה שנחשב בעיניו כצורת הכנף האחורית של העיט מתגלה כצורה של דג. הדג כמו נעלם מעיניו, אף על פי שהיה בציור. הסיטואציה הזו מזכירה, ולא במקרה, את המעשה בבז/עיט שהוצפן בין קפלי שמלתה של מריה בציור של ליאונרדו דה וינצ'י (Da Vinci) מריה וישו העולל עם הקדושה אנה, 1510. את ניתוח היצירה והמשמעויות הפסיכולוגיות המשתמעות ממנה פרסם בשנת 1910 זיגמונד פרויד במאמרו "זיכרון הילדות של ליאונרדו דה וינצ'י". מאמרו מוכר לרומאנו היטב.
הצירופים/השִרשורים הללו (עיט ודג, עיט ושרשרת, דג זהב וילד, נמר עם קולר, אישה עם שרשרות צבעוניות) הם רק דוגמאות אחדות לצירופים/שִרשורים החבויים במעמקי הציורים הריאליסטיים של רומאנו. הם מעידים כי ציורים אלו הם בבואות במובנם המסוים מאוד כ"השתקפות של דבר בדבר אחר, דבר הדומה בתכונותיו לדבר אחר". הם מפגישים שוב ושוב את כוחות הטבע ואת כוחות התרבות בניסיונותיהם לאחוז זה בצווארו של זה עד שמתרחשת ההתנפצות: רגע ההתפכחות ממקסם השווא, מן המופת האשלייתי המצויר.